שני המונחים "לשון הרע" ו"הוצאת דיבה" זוכים ליחס שווה במערכת המשפט הישראלית ולמעשה, אין ביניהם כל הבדל כאשר מדובר על היחס המשפטי לשניהם.
עבור מערכת המשפט קיים חוק איסור לשון הרע, בו נכללת גם תביעת הוצאת דיבה, אך למעשה אלה שני מונחים שונים, שמקורם הלכתי וההבדל ביניהם מהותי.
לשון הרע לעומת תביעת דיבה לפי ההלכה
ההלכה היהודית מבחינה בין שני מונחים אלה וקובעת כי לשון הרע היא מצב שבו נאמרים דברי אמת על אדם, מתוך מטרה לפגוע, או ללא מטרה כזאת, אך עם תוצאות כאלה.
לעומת זאת, דיבה היא מצב בו מפורסמים דברי שקר במטרה לגרום נזק מכוון באדם, בחברה, בעסק, או בישות כלשהי.
המונח "דיבה" מוזכר בפרשת המרגלים בתורה, בה נאמר "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…". המעשה נחשב כה חמור בעיני התורה, עד כי נאמר בהמשך כי המרגלים קיבלו בעדו עונש מוות ואף נמנע מהם העולם הבא.
לשון הרע לעומת תביעת דיבה לפי המשפט הישראלי
לעומת הגישה ההלכתית, הגישה המשפטית שונה מעט והיא נובעת מכך שהחוק העוסק בנושא נקרא "חוק איסור לשון הרע" והוא עוסק בנושא לשון הרע וגם בנושא דיבה.
מטרתו של חוק זה היא להגן על אדם, חברה, גוף או ישות מפני הפצת דברי שנאה פוגעניים, בין אם הם אמת ובין אם הם שקר – ובלבד שאין בהם עניין לציבור.
לפי המשפט הישראלי האמת, כמו גם חופש הדיבור, הם ערכים הראויים להגנה ולכן האיסור על אמירת דבר אמת עשוי להישמע סותר את ערכים אלה, אבל ערכים אלה זוכים להגנה רק כאשר ניתן להוכיח כי הפרסום נעשה מתוך אינטרס ציבורי, כמו למשל כאשר פורסמו דברי אמת אודות מעשיו של אדם הנחשב מסוכן לציבור, מתוך כוונה להתריע ולהזהיר את הציבור מפני פגיעתו.
כיצד תדעו אם נעשתה נגדכם עבירה במסגרת חוק איסור לשון הרע?
פרסום דבר אמת, או שקר עשוי להיחשב הוצאת דיבה אם אין בו עניין לציבור והוא עלול לפגוע באדם אודותיו פורסמו הדברים.
אם אתם חוששים שנעשתה נגדכם עבירה במסגרת חוק איסור לשון הרע, על ידי פרסום מידע שקרי, מעליב, פוגעני, יש לבקש סיוע של עורך דין לשון הרע, כדי לבחון את פרטי המקרה ולבדוק אם יש לכם עילה מוצדקת להגיש תביעה בגין הוצאת דיבה.
לסיכום
לשון הרע היא מונח בעל משמעות שונה מזו של הוצאת דיבה וזאת לפי המקורות.
מנגד, במשפט הישראלי אין הבחנה של ממש בין המונחים ולכן הגשת תביעה בגין הוצאת דיבה נשענת על חוק איסור לשון הרע, שמטרתו להגן על כבוד האדם, יכולתו להתפרנס ושמו הטוב, בתנאי שהוא ומעשיו אינם מהווים סכנה לציבור.
